<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף ח:</h2>
ירושלמי מסכת נדרים פרק נערה המאורסה (הלכה ח') מהו להתיר הנדר על יד תורגמן, נשמעיניה מן הדא, רבי אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דרבי יוחנן בחדא איתתא דלא הות חכמה לשון סורסי. מזה יראה שהם ז"ל היו מדברים גם כן לשון סורסי. מזה הירושלמי הביא רבינו שמשון ז"ל ראיה, שאדם יכול לשלוח חרטתו בכתב לפני בית דין, והם מתירין לו שלא בפניו על ידי החרטה ששלח להם. ונדרו של יפתח שהיה מקפיד לילך לפני פנחס ולא הגיד חרטתו על ידי שליח, יש לומר שלא היה יודע דין זה כמו שטעה בעיקר הנדר, שאינו חל כלל אלא בדבר הראוי ליקרב לגבי מזבח. [וכדאיתא בגמ', והר"ם ז"ל מן האוסרין].
<h2>דף מ.</h2>
מסכת שבועות פרק כל הנשבעין (מ"ז ב') עד הנהר הגדול נהר פרת (דברים א' ז'), שמעון בן טרפון אומר, קרב לגבי דיהנא ואידהן. ונאמר זה על נהר פרת, מפני שהוא קרוב לארץ ישראל, וגם שיורד מארץ ישראל הולך אל בבל. והיינו דאמרינן פרק אין בין המודר אמר רב, מטרא במערבא סהדא רבה פרת, כלומר כשרואין בני בבל שפרת גדל הוא עדות להם ובשורה טובה, שבארץ ישראל הרבה גשמים, ושמחים אחיהם. והעדות הוא, מפני שהוא סמוך לארץ ישראל במזרחה, לא שמימי ארץ ישראל ניגרים בו.
<h2>דף סב:</h2>
מסכת נדרים פרק הנודר מן הירק עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה וכו'. כל זה על זמני הגשמים בארץ ישראל.
<h2>דף סו:</h2>
מסכת בבא קמא פרק מרובה (פ' א') מי שנדר ליקח לו בית ולישא אשה בארץ ישראל, אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את ההגון לו. ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה, וקפצה ונשבעה שכל מי שיבא עלי איני מחזירתו, וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים לה, וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה. ומכאן יש לסמוך שמי שנשבע ולא פירש שהוא כאלו פירש. בכאן הכונה מנצח המעשה, ולפעמים שהמעשה מנצח הכונה. כדאמרי' מסכת נדרים פרק רבי אליעזר (ס"ו ב') ההוא דאמר לה קונם שאין את נהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג, אתת רקת על לבושי. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא והא האי לזילותא איכוון, אמר ליה מירק על מאני דרשב"ג זילותא רבתי היא.
